סיעוד המבוגר 1 - איכילוב מ"ו

תמיסת הרטמן או תמיסת לקטט רינגר היא תמיסה פיזיולוגית המשמשת להזרקה תוך ורידית לבני אדם ולבעלי חיים. תמיסת הרטמן התמיסה מורכבת מן היונים נתרן 130 מילימולר, כלור 109 mM, אשלגן 4 mM, סידן 3 mM ולקטט 28 mM, התמיסה דומה לתמיסת רינגר פרט ללקטט המחליף את יון הביקרבונט. הלקטט שבתמיסה עוזר בטיפול נגד חמצת מטבולית (מצב המאופיין בעליית חומציות הדם, ונגרם כתוצאה מירידת נפח הנוזלים בדם או מאי ספיקת כליות) שלא נגרמה עקב עליה בחומצה לקטית. ההיגיון מאחורי מתן התמיסה לחולים עם חמצת הוא שתוצרי פירוק הלקטט בכבד נוגדים את החמצת המטבולית ובכך מסייעים לגוף להיחלץ ממנה. קצב הטיפול המקובל הוא 20-30 מיליליטר בשעה לכל קילוגרם משקל גוף. התמיסה משמשת לעירוי נוזלים במקרים של התייבשות, טראומה גופנית, ניתוח או כווייה, כמו כן היא משמשת להגברת שתן בחולים הסובלים מאי ספיקת כליות. התמיסה היא איזוטונית - ריכוז המומסים שווה בשני הצדדים. התמיסה הוצגה לראשונה על ידי רופא הילדים אלקסיס הרטמן בשנות השלושים של המאה העשרים כטיפול בילדים חולי חמצת. פיתוח זה של הרטמן היה שדרוג של תמיסה שפיתח סידני ריינגר בשנות ה-80 של המאה ה-19[1].

נוגדי פקקת (באנגלית: Antithrombotics) הם תרופות שמטרתן למנוע היווצרות קרישי דם, ובמידת הצורך לטפל בקרישי דם על ידי פירוקם והמסתם. תרופות נוגדות פקקת נקראות לעיתים "מדללי דם". קריש דם שניתק מדופן של וריד או עורק ונודד עם זרם הדם לריאות יוצר תסחיף ריאתי, ואם הוא מגיע למוח הוא גורם לשבץ מוחי. הן תסחיף ריאתי והן שבץ מוחי עלולים להיות קטלניים. ככל שהתסחיף גדול יותר וככל שכלי הדם שנסתם גדול יותר, כך הנזק שעלול להיגרם גדול יותר. על מנת למנוע היווצרות קריש דם, ובמידת הצורך לטפל בקרישי דם על ידי פירוקם והמסתם, הטיפול המקובל הוא מתן נוגדי קרישה. זוהי קבוצה רחבה של תרופות אשר השימושים העיקריים שלהן הם: מניעת שבץ מוחי איסכמי באנשים שאובחנו עם פרפור עליות; טיפול בפקקת ורידים עמוקים ובתסחיף ריאתי; מניעת הישנות פקקת ורידים עמוקים ותסחיף ריאתי בחולים מבוגרים; מניעת פקקת ורידים עמוקים ותסחיף ריאתי (DVT) בחולים לאחר ניתוח אלקטיבי להחלפת פרק ירך או ברך. לא בכל נוגדי הקרישה ניתן לטפל בכל ההתוויות הללו. התועלת הבריאותית של כל נוגדי הפקקת מוגבלת בשל תופעות לוואי שכיחות: דימומים ואנמיה