פאולינג (Pauling) הציע שחיישנים, כגון נוגדנים, בעלי רצף חומצות אמינו זהה לומדים לזהות אנטיגנים שונים בזמן הקיפול למבנה שלישוני. לעומתו בורנט (Burnet) הציע שכל לימפוציט מבטא חיישן (נוגדן) שונה.
מולקולות הפטן יכולות להיות אנטיגניות, כלומר בעלות יכולת לקשור רצפטורים של מערכת החיסון, אבל בשביל לגרום לתגובה חיסונית, צריך שלפחות שתי מולקולות כאלו היו מקובעות במרחב, למשל על ידי קישור לחלבון נשא, כך שיוכלו לגרום לאגרגציה של הרצפטורים.
לאורך האבולוציה מתקיימת תחרות חימוש בין המאכסן לפתוגנים. מקרופאגים ונוטרופילים התפתחו בשביל לבלוע ולהרוג חיידקים. בתגובה חיידקים מסוימים פיתחו את היכולת לעזוב את הפגוזום ולחיות בציטופלסמה – שם הם מוגנים ממערכת החיסון ונמצאים בסביבה עתירת נוטריינטים. בתגובה התפתחו רצפטורים ציטופלסמתים הגורמים עם הפעלתם ליצור של ציטוקינים ובמקרים מסוימים להפעלה של אפופטוזיס - מוות של התא.
תאי הגוף כן יכולים לבטא שיירי מננוז או פוקוז. ההבדלה בין עצמי לזר נעשית על ידי צפיפות השיירים במרחב. קבוצת ה thioester קושרת את C3b למטרה בכל המסלולים. ההבדל בין המסלולים הוא הגורם לפירוק הראשוני של C3 וחשיפת קבוצת ה thioester. במסלול הקלאסי, רצפטור של מערכת המשלים מזהה נוגדנים שנקשרו לחלקיק המטרה ולא להיפך.