מצא בכתבה הבאה את התיאור של יצירת האופנה בעידן השעתוק הטכני: הסיפור שמאחורי הבגד מה רואים: על שולחן מוצגים שלושה ז'קטים גבריים שחורים. אמנם יש בהם פרטים מעניינים ותיפורים לא שגרתיים, אבל הם מייצגים ז'קטים גנריים, מהסוג שכל אחד מאתנו יכול לרכוש. לצדם נמצא עכבר, שנראה כמו מברשת מעץ, שמחובר למחשב בכבל USB. "העכבר מעוצב כמברשת לניקוי בגדים, משום שפעולת ההברשה שלו מנקה אותו לכאורה וחושפת אגב כך את ההיסטוריה של הבגד, את השכבות ואת המרקמים והסיפורים שנצטברו בו", מסבירה המעצבת וחוקרת האופנה יעל טרגן. מעבר עם העכבר על הבגדים חושף את טביעות האצבעות שעליהם. טרגן מוסיפה שעל המסך נפרש גם הסיפור שמאחורי הטביעות. "הכוונה לאנשים שנגעו בבגד, למקום, לסוג הפעולה שהם עשו עם הבגד וכו'. לכאורה, אפשר גם להתחבר דרך הפרופיל של הבגד לתגיות נוספות ברשת הקשורות לבגד הרלוונטי, כמו אנשים נוספים שנגעו בו, וכך ליצור אתם קשר". האג'נדה: אל הרעיון שמאחורי העבודה אפשר להתייחס משני כיוונים. מכיוון אחד, העבודה היא ניסיון להראות שהייחוד והאופי המיוחסים לבגדים גנריים, נוצרים ביום-יום על ידי האנשים שמשתמשים בהם. "רציתי להראות שגם לפריטים הכי אנונימיים יש את הסיפור שלהם, שתמיד יישאר שלהם", מסבירה טרגן. מכיוון שני, הטכנולוגיה שמציגה העבודה נועדה להגיב לחוק המאגרים הביומטריים, שנגדו יוצאת טרגן. היא מבהירה שנקודת ההנחה שלה היא כי בעידן המידע הדיגיטלי הרשת מכילה אינפורמציה פרטית ואינטימית כמעט על כל אחד. "לא מספיק להתנגד לחוק, אלא צריך לחשוב איך מתייחסים למידע הזה. לטעמי, צריך להפקיע את המידע מהרשויות ולהחזיר אותו לאנשים הפרטיים. כלומר, המאגר הביומטרי יהיה פתוח ברשת וכל מי שיבחר לפתוח בו פרופיל, כמו בפייסבוק, יהיה בר-זיהוי. כך יכול להיווצר דיון מעניין יותר בין אנשים. אלה לא יהיו רק תעודות זהות". הטכנולוגיה: טרגן מסבירה שהעבודה עושה שימוש בטכנולוגיית Radio Frequency Identification)) RFID, תיוג אלקטרוני באמצעות גלי רדיו. הטכנולוגיה הזאת נמצאת בשימוש גובר בעשורים האחרונים והיא מוכרת בעיקר מעגלות המוצרים החכמות, המדווחות על מחיר הקנייה מבלי שצריך להעביר כל מוצר בקופה. לכאורה, מדובר בטכנולוגיה המיועדת למעקב בזמן אמת אחר מוצרים, הצפויה להחליף את הברקוד בכל הנוגע לניהול מלאי ולשינוע סחורה, אבל בסיטואציות מסוימות אפשר לזהות בה איום על חירות הפרט. טרגן מגדירה זאת "תסריטים פולשניים ברוח 'האח הגדול', שלפיהם אפשר יהיה לעקוב אחר בני אדם ולאו דווקא אחר המוצרים שרכשו". האסתטיקה של הנעל מה רואים: החלק המוקדש בתערוכה לעבודותיה של המעצבת מרלוס טן בוהמר, מדמה במידה מסוימת את מראה הסטודיו שלה בזמן עבודה על יצירת נעליים שונות. על כמה שולחנות עבודה מוצגים זוגות נעליים, רובם בתהליך מתמשך של פיתוח, ולצדם החומרים והטכנולוגיות שבעזרתם יוצרו. העבודה מזמינה את המבקר להתרשם ממעבדת הניסיונות של טן בוהמר. אג'נדה: לבחון מה היא בעצם נעל ולהציע אלטרנטיבה להתייחסות השחוקה, על פי טן בוהמר, לעיצוב הנעליים בעולם. לדבריה, כשנקודת המוצא היא החומר, קל להתרחק מהאסתטיקה המוכרת של "נעל". התהליך מניב דוגמאות ייחודיות לאסתטיקה חדשה ולמבניות הנעל, ואף מתייחס למעמדן הקיים של נעלי נשים כאובייקטים מייצגי תרבות. טכנולוגיה: בעבודה של טן בוהמר הטכנולוגיה היא הנושא. כך למשל, היא בנתה בשיתוף עם מהנדס, מכונה שיוצרת נעלים בשיטת "עיבוד ברוטציה". החומר הפלסטי נכנס לתוך תבנית מתכת שמכילה את הצורה הנדרשת. החומר הפלסטי עובר למצב צבירה נוזלי על ידי חימום התבנית. סיבוב התבנית גורם לחומר להתפזר באופן אחיד על דפנות התבנית המתקררת לאטה וכך אפשר לעבות את דופן האובייקט, במקרה זה הנעל, שקיבלה את השם "נעל ביציקה רוטציונית". הנעליים האחרונות שעיצבה טן בוהמר זכו לשם "נעל-בדיגום-מהיר" (Rapid Prototype Shoe), ובמקרה שלהם הטכנולוגיה היא הדפסת תלת-ממד בעזרת מדפסת מסוג Objet Connex500, המאפשרת להדפיס כמה חומרי גלם בו זמנית. טן בוהמר טוענת שניסתה לבחון בדרך זו אם אפשר להוזיל את מחיר הנעליים לצרכן. הנעליים מתוכננות באמצעות תוכנת תלת-ממד והקובץ מועבר למדפסת. הנעל נבנית בשכבות על פי התכנון הממוחשב ובאמצעות "שיכוב סלקטיבי" (SLS - Selective Laser Sintering). מדובר בהנחה של חומר אבקתי, בדרך כלל חומר תרמופלסטי, רק במקומות שבהם קיים חומר בתכנון התלת-ממדי הממוחשב. נעל לכל אישיות מה רואים: העבודה של המעצב סדריק פלזינסקי מחולקת לשניים. בתוך שולחן תצוגה מזכוכית מוצגים זוגות נעליים מעור בצבעי שחור ולבן עם סוליות מפוליאתילן. כל אחת מהנעליים עוצבה בהתאם לאישיותם של אנשים שונים ועל אחת מהן, בחלק הפנימי, מודפס שמו של אדם. מראה הנעליים נע בין עיצוב סולידי לבין עיצוב מטורף - נעליים שאי אפשר לנעול מבלי ליפול על האף. במקביל מאפשר פלזינסקי למבקר להתרשם מתהליך העיצוב בהתאמה אישית: בתחילה עונים על שאלות הנוגעות לאמונות, לרצונות, לעמדות ולערכים שמוצגים על מסך מחשב. אחר כך, בהתאם לתשובות, נוצר מותג אישי. המחשב ממיר את התשובות למאפיינים חזותיים ומציג באופן וירטואלי את הנעל שמבטאת את אישיותו של ממלא השאלון. לכאורה, אם המשתמש מעוניין בכך הוא יכול להמשיך את התהליך ויעבור סריקה של כפות רגליו, כך שהנעל תותאם לו באופן מקסימלי. אג'נדה: פלזינסקי יצר את עבודתו כחלק מעבודת התזה שלו ללימודי תואר שני באקדמיה לעיצוב באיינדהובן. העבודה מבקשת לבחון את נושא ההתאמה האישית (פרסונליזציה) שמותגים מציעים לצרכנים. פלזינסקי טוען שמדובר בהתאמה שמאפשרת חופש בחירה מצומצם ומייצרת מוצרים ללא זהות אמיתית. "כשאתה קונה נעלים, אתה מתחייב למותג בעל מאפיינים מסוימים לצד עיצוב וצורה קיימים, ואתה מתרגל אליו", אומר פלזינסקי. "הרעיון מאחורי 'המעצב שלי' הופך את כיוונו של התהליך. הנעליים המופקות בתהליך העיצוב שלנו יחשפו צדדים באישיותך. בכדי לעשות זאת, עלינו לדעת עליך קצת יותר". טכנולוגיה: נעל נוצרת בתוכנה תלת-ממדית במחשב והקובץ נשלח למכונת כרסום שיוצרת את האימום (בסיס שעליו מותחים את עור הנעל) הייחודי. את התלת-ממד המחשב יכול להמיר לגזרה תלת-ממדית שעל פיה נחתך העור. על האימום מותחים את העור, ואת הסולייה מייצרים במדפסת תלת-ממד. הרכבתה של הנעל מתבצעת בעבודת יד. בגד דומה - אבל שונה מה רואים: האמנית הרב-תחומית דנה פרבר והמעצבת והאמנית גליה רוזנפלד מציגות כמה פריטי לבוש בסיסיים כמו חולצת פולו וחזייה שיוצרו בהדפסת תלת-ממד. הבגדים מוצגים באופן שבו יצאו מהמדפסת. לכל אחד מהפריטים יש שבב שאפשר לסרוק ולהוריד את תוכנו כקובץ לטלפון החכם. ליד המוצגים התלת-ממדיים יש המחשות של האפשרות להתאים את הקובץ הראשוני לצרכים ולטעמים של כל אחד - באמצעות בחירה של חומרים, דגשים, צבעים ונפחים. אג'נדה: ליצור בגדים בתהליך ממוכן שנותן מקום לביטוי אישי ומאפשר לבחון אם העתקה יכולה להיות נקודת התחלה חיובית לעיצוב מקורי ואישי. העתקה נפוצה מאוד בתחומי העיצוב השונים ובעיקר בתעשיית האופנה, שם לא מתקיים מערך של זכויות יוצרים. "על הלוגו יש זכויות יוצרים, אבל את הגזרה כל אחד יכול להעתיק", מבהירה פרבר ומוסיפה שמבחינתן העתקה היא כמו שיתוף קבצים ברשת, כמו סמפול ורי-מיקס של מוסיקה - ובעצם אחת הדרכים שבהן אמנות מתפתחת. "ברור שיש כאן סוגיה מוסרית עם השלכות על זכויות יוצרים, אבל גם כיום מעצבים ב-H&M שואבים השראה ומייצרים בגד דומה לזה של אחרים - וגם שונה. מעניין לבחון היכן המעצב נגמר ומתחילה ההתאמה וההבעה האישית". תהליך הקופיפיקציה, שפיתחו המעצבות, עוסק באפשרות התיאורטית של כל אחד להעתיק פריט לבוש שראה ברחוב, לשפר אותו ולהתאימו לצורכיו. טכנולוגיה: הפרויקט של פרבר ורוזנפלד בוצע בשיתוף פעולה עם אובג'קט, חברה ישראלית למדפסות תלת-ממד. "הפרויקט עוסק בהדפסה של בד עתידי", מסבירה פרבר. "מבחינתנו, בעתיד כל אמן או מעצב יוכל להציע את הבגד שעיצב כקובץ דיגיטלי. כל בגד יישא מיקרו-שבב או בר-קוד שנוכל לסרוק לטלפון שלנו. מי שיעשה זאת יקבל לינק להורדה של קובץ דיגיטלי תלת-ממדי. לאחר השינויים אפשר יהיה לשלוח את הבגד להדפסה תלת-ממדית - כלומר, אפשר יהיה להדפיס לעצמך את הבגד שעיצבת. היתרונות של הדפסה, מעבר לשינויים בעובי הבד או לשליטה משמעותית בפרטים, הם היעדר צורך בתפירה והיכולת לשחק עם נפחים של הבד והבגד על ידי הדפסה. יתרון נוסף הוא שאין בזבוז של חומר, כי אין שאריות". רוזנפלד מדגישה שמדובר בהדפסה על בדים עתידיים - "חומרים שאפשר להדפיס עליהם, שיהיו נושמים ונעימים ללבישה". בגדים יכולים להשתנות מה רואים: מעצבת האופנה יינג גאו מציגה שלוש קולקציות בתערוכה: כל אחת מהן מוצגת באזור מוגדר, ושואבת השראה ממקור אחר. "עיר מהלכת" היא קולקציה שבה בגדים מושפעים מאור ומגיבים אליו, בעזרת חיישנים זעירים המוטמעים בבגדים. מהירות השינוי תלויה בעוצמת האור. "תרמיל חי" היא קולקציה המושפעת ממגע - כשנוגעים בחיישנים הנמצאים בו, מבודד הבגד את הלובש. הקולקציה השלישית מושפעת מסרטו של ג'ק טאטי Playtime. כל אחת מהקולקציות מלווה בסרט וידאו המדגים את תהליך השינוי של הבגדים, ואת האופן שבו הם נראים כשהם מולבשים על גוף ולא רק תלויים על קולב. אג'נדה: לבחון את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לבגדים תוך שימוש בשינויים החברתיים והאורבניים כמקור השראה. "תרמיל חי" ו"עיר מהלכת" הן קולקציות של בגדים שמשתנים באמצעות פעולה אינטראקטיבית - בין אם מדובר באור או בקרבה פיסית. טכנולוגיה: הקולקציות השונות חוקרות את יכולתם של בגדים להשתנות, באמצעות שילוב בין מערכות לחץ אוויר לחיישנים המגיבים לגירויים שונים. מעבר אוויר בתוך תאים פנימיים בקפלי הבגד משנה את המראה שלהם. המנגנון מופעל על ידי חיישנים הרגישים לאור או למגע ואלה מפעילים מנועים קטנים. השינוי בבגד אפשרי בזכות חיתוך מיוחד של הבד. מהירות השינוי תלויה בעצמת הגירוי של החיישן. תערוכת "אופנה מכנית - טווים סדר חדש" היא התערוכה השלישית המוצגת במוזיאון העיצוב בחולון מאז פתיחתו במארס. בניגוד לתערוכות הקודמות, תערוכה זו נאצרה במיוחד עבור המוזיאון על ידי האוצרות האמריקאיות ג'ינג'ר גרג דוגן וג'ודית הוס פוקס, שבחרו לבחון את המושג "הוט קוטור" בעזרת מעצבים שמשתמשים בטכנולוגיות ובמכונות עדכניות. התערוכה, שתוצג במוזיאון עד ה-8 בינואר, מנסה לבדוק את הקשר שבין מכונות לאופנה - לא מתוך תפישה מיושנת שלפיה מכונות הן העתיד או מתוך ניסיון להגדיל תפוקה, אלא כדי להדגים כיצד מכונה יכולה במקרים מסוימים ליהפך לחלק מהעבודה או לטריגר ביצירה. האם שיטת ייצור הנעל בכתבה היא דוגמה לחדשנות מפריעה?