מה ההבדל בין תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי (cognitive dissonance) ובין תיאוריית התפיסה העצמית (self-perception)?

תשובה 4 היא הנכונה. לפי תיאוריית התפיסה העצמית אנו מקישים על מצבנו הפנימי (אמונות, עמדות, מניעים, הרגשות) הקיים או האמור להתקיים, מתוך תפיסת התנהגותנו בהווה וזכירת התנהגותנו בעבר. אנו משתמשים בידע עצמי זה כדי לחשוב על הסיבות או הגורמים שקבעו את התנהגותנו, בעיקר כאשר אנחנו נתונים במצבים מעורפלים וכשאנו מתמודדים עם אירועים שאינם מוכרים. לעומת זאת, לפי תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, כאשר אנו מקבלים החלטה, נוקטים פעולה או נחשפים למידע הנוגדים את האמונות, הרגשות או הערכים שאנו מייחסים לעצמנו אנו חשים אי-נוחות (תחושה זו היא הדיסוננס). על מנת להפחית את אי הנוחות, אנו פועלים בשלוש דרכים בסיסיות: שינוי ההתנהגות כדי שתתאים לקוגניציה המנוגדת; הצדקת ההתנהגות בעזרת שינוי אחת מהקוגניציות המנוגדות; הצדקת ההתנהגות באמצעות הוספת קוגניציות חדשות. אם כן, ההבדל המרכזי בין תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי ובין תיאוריית התפיסה העצמית היא כי הראשונה עוסקת בשינוי העמדה או ההתנהגות, בעוד שבשנייה לומדים על העמדה מתוך ההתנהגות. על כן, תשובה 4 נכונה. מסיח 1 אינו נכון, משום שאת תיאוריית הדיסוננס הגה לאון פסטינגר (Festinger) ואת תיאוריית התפיסה העצמית הגה דריל בם (Bem). מסיח 2 אינו נכון, מאחר ותיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי עוסקת גם בעמדה שלפני ההתנהגות (שמעוררת את הדיסוננס) וגם בעמדה החדשה (לאחר השינוי) שאחרי ההתנהגות. מסיח 3 מתאר את המצב ההפוך למצב האמיתי ולכן גם הוא אינו נכון.