מהם מאפייני הדליריום אצל זקנים?

DSM-5 הגישה הפסיכיאטרית לדליריום, כפי שמתבטאת במהדורה החמישית של ה-DSM, מגדירה דליריום לפי חמישה קריטריונים הממוספרים באותיות מ-A עד E: A – הפרעה בקשב (כלומר, ירידה ביכולת להפנות קשב, למקד אותו, להתמיד בו ולהסיט אותו) וברמת ההכרה (התמצאות ירודה בסביבה) B – ההפרעה מתפתחת על פני פרק זמן קצר (בדרך כלל שעות עד ימים ספורים) ומייצגת שינוי מרמת הקשב וההכרה הבסיסית, עם תנודות בחומרתה במהלך היום. C – הפרעה נוספת בתפקוד הקוגניטיבי (למשל, חסכים בזיכרון, חוסר התמצאות, שפה, יכולות מרחביות ותפישה) D – ההפרעות בקריטריונים A ו-C אינן מוסברות בצורה טובה יותר עד ידי הפרעה נוירוקוגניטיבית קיימת, מאובחנת או מתפתחת אחרת ואינן מתרחשות בהקשר של רמת עוררות ירודה מאוד, כמו בתרדמת. E – ישנה עדות מתולדות החולה, מהבדיקה הגופנית ומממצאי המעבדה שההפרעה היא תולדה פיזיולוגית ישירה של מצב רפואי אחר, הרעלת חומרים או גמילה מהם (כלומר, בשל סמים או תרופות), חשיפה לרעלן או כתוצאה מאטיולוגיות מרובות. בעת האבחנה של מצב דליריום מצוינת גם לצד האבחנה הסיבה להתפתחותו: המצב הרפואי האחר, החומר או האטיולוגיות המרובות. כמו כן מצוין אם מדובר במצב חריף או מתמשך, ואם אופי ההפרעה הוא היפראקטיבי, היפואקטיבי או מעורב.