תפיסה- 1

תשובה 3 היא הנכונה. קורטקס הריח נמצא בתוך האונות הטמפורליות האחראיות על קידוד זיכרון וקשורות למערכת הלימבית. לכן, נוצר קשר ישיר בין קורטקס הריח והחלק במוח הקשור ליצירת זיכרונות לטווח ארוך. ייתכן שזה קשור לרעיון שריח ייחודי יכול לסייע בשליפת זיכרון ישן, תשובה 3. מסיח 2 אומנם נכון בחלקו, פקעית הריח (olfactory bulb) אכן קרובה לאונות הקדמיות, אך היא אינה משתתפת ישירות בתהליכי קידוד זיכרון. ריסי ההרחה אינם מסוגלים לשמור קידוד שנתקלו בו כבר בעבר ולכן מסיח 1 נפסל גם הוא.

תשובה 2 היא הנכונה. לפי חוק וובר, הפער המינימלי הדרוש להבחנה בין שני הגירויים עומד ביחס קבוע לעוצמת הגירוי הסטנדרטי. ככל שהאחרון עוצמתי יותר, כך נדרשת תוספת גדולה יותר כדי להשיג את הפער המינימלי המובחן. ניתן לראות זאת בנוסחה: fracDeltaII=KfracDeltaII=K . כאשר II - עוצמת הגירוי הסטנדרטי ו - DeltaIDeltaI - גודל התוספת שיוצר הפער המינימלי המובחן. בשאלה, השינוי המורגש עבור משולשי פיצה הוא 2/6, כלומר 1/3, והשינוי המורגש עבור הלימונדה הוא 200/100, כלומר 2. לכן, הלקוחות יחושו בשינוי גדול יותר בתוספת הלימונדה מאשר בתוספת משולשי הפיצה והתשובה הנכונה היא 2 (ושאר המסיחים אינם נכונים).

תשובה 1 היא הנכונה. האוזן הפנימית מכילה את מערכת ההתמרה (transduction system) הכוללת את: שבלול האוזן (cochlea), הממברנה הבזילארית (basilar membrane) ותאי שיער (hair cell). תפקיד מערכת זו הוא להתמיר את האותות המכאניים המגיעים מהאוזן התיכונה לאותות חשמליים המועברים באמצעות עצב השמיעה לעבר המוח, ולכן התשובה היא 1. מסיח 2 אינו נכון, משום שהנעת עצמות השמע, כך שירטטו לפי תדירות הקול על החלון הסגלגל (oval window) הוא תהליך המתרחש באוזן התיכונה. מסיח 3 אינו נכון גם הוא, מפני שהגברת עוצמת הקול המגיעה אל האוזן מתרחשת באפרכסת, חלק מהאוזן החיצונית.

תשובה 3 היא הנכונה. על פי תיאוריית הצבעים המנוגדים (opponent-color theory), ישנן שתי יחידות הרגישות לצבע: הראשונה מגיבה לאדום או ירוק, והשנייה מגיבה לכחול או לצהוב. כל יחידה מגיבה באופן מנוגד לכל אחד מהצבעים המנוגדים. לדוגמה: יחידת האדום-ירוק מגבירה את מהירות התגובה כאשר מוצג אדום ומפחיתה את מהירות התגובה כאשר מוצג ירוק. בתופעת בבואת הגרר השלילית (negative after image), אנשים המסתכלים על אור צבעוני ואח"כ בוהים במשטח ניטרלי רואים את הצבע המשלים, כיוון שהרכיב של צבע אחד (לדוגמה אדום) מתעייף וכתוצאה מכך הרכיב של הצבע השני (ירוק) נכנס לפעולה. לכן,התשובה הנכונה היא 3 ושאר המסיחים אינם נכונים.

תשובה 1 היא הנכונה. תיאורית המקום (place theory) ותיאוריית התדירות (frequency theory) הן תיאוריות של תפיסת גובה הצליל (Pitch perception). שתיהן מנסות להסביר כיצד מתמירה מערכת השמיעה גלי קול לתחושות של גובה צליל ולכן הטענה במסיח 3 נכונה (והמסיח נפסל). תיאוריית המקום מבוססת על העובדה שהקרום הבזילרי נע כאשר גלי קול עוברים דרך האוזן הפנימית. תדירויות שונות יוצרות תנועה חזקה יותר במקומות שונים לאורך הקרום הבזילרי. לפי התיאוריה, תפיסת גובה צליל תלויה במיקום המסוים שבו מתרחשת הגרייה הרבה ביותר. תיאוריית התדירות מסבירה את גובה הצליל כנובע מקצב הרטט של הקרום הבזילרי. כלומר, תדירות הצליל מסומנת לפי תדירות הירי של קצב הנוירונים. הנוירונים יורים באותו קצב שבו הקרום הבזילרי יורה, והממברנה כולה נעה כיחידה אחת. מאחר והתגלה כי הממברנה הבזילרית אינה נעה כיחידה אחת (כלומר התיאוריה נמצאה בעייתית מבחינה פיזיולוגית) ולצד זאת, ישנם ממצאים פיזיולוגיים אודות תנועת הממברנה הבזילרית במקומות שונים (בהתאם לתיאוריית המקום), הטענה במסיח 4 נכונה (ולכן המסיח אינו נכון). לפי עיקרון וולי (עקרון המטח) בתדירויות גבוהות פועלים יחדיו מספר נוירונים אחדים היורים לסירוגין ויוצרים את התדירות הדרושה. לפיכך, עקרון זה פותר את בעיית קצב הירי המקסימלי של נוירון, אשר הגביל את תיאוריית התדירות (מסיח 2 נפסל גם הוא). לבסוף, תיאוריית התדירות מסבירה היטב קידוד בתדירויות נמוכות (למטה מ-5000 הרץ), בעוד תיאוריית המקום מסבירה היטב קידוד בתדירויות גבוהות (מעל ל-1000 הרץ) ולכן הטענה המוצגת בתשובה 1 שגויה ולכן הוא התשובה הנכונה.

תשובה 2 היא הנכונה. זיהוי מיקום הקול אותו אנו שומעים נערך על בסיס השוואה בין מידע המתקבל משתי האוזניים. אנו משווים את הזמן היחסי בו מגיע הקול לכל אוזן ואת העוצמה היחסית הנתפסת בכל אחת מהאוזניים. בהיעדר אוזן אחת, יתקשה ואן גוך להשוות בין שתי האוזניים ולכן סביר כי יתקשה בזיהוי מיקום קולו של אחיו, והתשובה הנכונה היא 2. מסיחים 1 ו-3 מתייחסים לזיהוי מאפייני קול אחרים- (גובה הצליל ומקור הצליל), שאינו תלוי בקיום שתי אוזניים. לכן, לא סביר כי זיהוי מאפיינים אלה יפגע ומסיחים 1 ו-3 אינם נכונים.

תשובה 2 היא הנכונה. הפונקציה העיקרית של העין היא התמרה (transduction) של מידע על אודות העולם מגלי אור לאותות עצביים. רוב תהליך ההתמרה מבוצע על ידי 2 סוגים של תאים הרגישים לקולטני אור (photoreceptors): קנים (rods), נועדו לראיית לילה, פועלים בעוצמות נמוכות ומובילים לקלט חסר צבעים. מדוכים (cones), נועדו לראיית יום, מגיבים לעוצמה גבוהה ומובילים לראיית צבעים. מאחר והשיקוי גרם לפגיעה בראיית צבע ולא בראייה בחשכה, סביר להניח כי הוא שיבש את פעילות המדוכים בלבד; ולכן התשובה הנכונה היא 2 ושאר המסיחים אינם נכונים.

תשובה 2 היא הנכונה. כל צבע ניתן להגדרה על פי שלושה ממדים בסיסיים: הגוון (hue), הרוויה (saturation) והבהירות (brightness). הגוון (hue) הוא סדר הצבעים בספקטרום והוא נקבע על פי אורך הגל המשתקף המוחזר לעין ולכן תשובה 2 נכונה. הרוויה (saturationn) נקבעת לפי מספר אורכי הגל המופיעים יחד וכמות האור הלבן הקיימת בצבע, ולא לפי סדר הצבעים בספקטרום בשילוב עם עוצמת האור, ולכן מסיח 3 אינו נכון. הבהירות (brightness) היא עוצמת האור והיא אינה נקבעת לפי כמות האור הלבן הקיימת בצבע, ולכן מסיח 1 שגוי. מסיח 4 אינו נכון גם הוא, משום שבהירות ורוויה הם שני מדדים נפרדים שאינם תלויים זה בזה.

× תשובה 4 היא הנכונה. תיאוריית גילוי אותות (SDT - signal detection theory) מדגישה את תהליך השיפוט (judgment) על אודות קיומן או העדרן של התרחשויות גרייה. התיאוריה מתמקדת בשני תהליכים נפרדים של איתור: תהליך חישה ראשוני (sensory process) המשקף את רגישותו של הנבדק לגירוי, ותהליך החלטה (decision process), המשקף הטיות תגובה של הצופה. בכל צעד של הניסוי, הנבדק מתבקש להגיב ב"כן" אם הוא חושב שהיה אות וב-"לא" אם הוא סבור שלא היה אות. כל תגובה נרשמת באחד מבין ארבעה אופנים: פגיעה (Hit)- מצב בו הנבדק טוען שהיה אות ואכן היה; החטאה (Miss)- היה אות אך הנבדק טוען כי לא היה; אזעקת שווא (False alarm)- הנבדק טוען שהיה אות בעוד אך למעשה לא היה כלל; דחייה נכונה (Correct rejection)- הנבדק טוען כי לא היה אות ואכן לא היה. בשאלה, מתואר מצב בו האות הוא אשמת העומד לדין. כך, הכנסת אדם זכאי לכלא (=הנבדק טוען כי היה אות, אך בפועל לא היה "אות") מקביל למצב של אזעקת שווא (FA). לעומת זאת, זיכוי אדם חף מפשע (=הנבדק טוען כי אין אות, כאשר במציאות אכן אין אות), מקביל למצב של דחייה נכונה (CR).

תשובה 4 היא הנכונה. חוק הסגירות, על פי גישת הגשטלט, הינו הנטייה לתפוס גירוי חלקי או עמום כצורה שלמה או סגורה. לכן, חוק הסגירות הינו הנטייה לתפוס צורות כשלמות והתשובה הנכונה היא 4.. מסיחים 1, 2 ו-3 , אינם נכונים משום שהם מתארים עקרונות אחרים מגישת הגשטלט: חוק הקרבה, חוק ההמשכיות הטובה וחוק הגורל המשותף, בהתאמה.