תפיסה- 1

תשובה 2 היא הנכונה. לפי התיאוריה של פיאז'ה, שלב האופרציות הקונקרטיות (Concrete Operations) מתרחש בגילאים 11‎‎-7 שנים. בשלב זה הילד מבצע תהליכי חשיבה הכוללים הפעלת מניפולציות שונות על הייצוגים הסימבוליים. ההישג העיקרי בשלב זה הוא יכולת שימור (conservation), תשובה 2. עם זאת, בשלב זה החשיבה האופרציונלית של הילד אפשרית רק בנוגע למידע קונקרטי. פיאז'ה תיאר מספר סוגי שימור, כאשר ילדים נבדלים זה מזה בסדר בו הם רוכשים את סוגי השימור השונים. מסיח 1 אינו נכון משום שהיכולת לחשיבה מופשטת מתפתחת בשלב האופרציות הפורמאליות. מסיח 3 אינו נכון משום ש"אנימיזם" (ייחוס תכונות אנושיות לעצמים דוממים) הוא מאפיין חשיבתי של השלב הקדם-אופרציונלי. מסיח 4 אינו נכון גם הוא מכיוון שהוא מתאר קביעות אובייקט, הישג המתאים לשלב הסנסורי-מוטורי.

תשובה 3 היא הנכונה. תסמונת ההסתגלות הכללית (GAS - general adaptation syndrome) של סלייה כוללת שלושה שלבים: שלב תגובות אזהרה (alarm reactions), תקופות קצרות של עוררות גופנית המכינות את הגוף לפעולה; שלב ההתנגדות (resistance), כאשר גורם הדחק מתמשך, הגוף נכנס למצב עוררות מתונה ומסוגל להתנגד להשפעות מחלישות נוספות של גורמי דחק; שלב אפיסת כוחות (exhaustion), כאשר גורם הדחק נמשך או שעוצמתו חמורה, משאבי הגוף מתרוקנים והמערכת החיסונית נפגעת. כאמור, בשלב השני מתעוררת התנגדות של הגוף להשפעות מחלישות של גורמי דחק ולכן תשובה 3 היא הנכונה. מסיח 1 אינו נכון, מאחר והיחלשות המערכת החיסונית מתרחשת בשלב השלישי בעקבות תשישות והשפעה ממושכת של גורמי הדחק ולא בשל התנגדות של הגוף בשלב השני. מסיח 2 אינו נכון, מפני שהתנגדות הגוף הינה לגורמים מחלישים של גורמי הדחק ולא אל מול כל תסמיני העוררות הפיזיולוגית המאפיינים את השלב הראשון. מסיח 4 אינו נכון, מאחר ותסמונת ההסתגלות הכללית אינה כרוכה בהתנגדות לפעילות המערכת הפרא-סימפתטית.

× תשובה 3 היא הנכונה. תהליכי הירדמות וכניסה לשינה מלווים בירידה הדרגתית בפעילות גלי המוח במהלך ארבעת השלבים הראשונים. במעבר לשלב השינה החמישי (REM) חלה עלייה, מאחר והפעילות החשמלית במוח בשלב זה דומה לפעילות המתרחשת בשלבים 1 ו-2. אם כן, תשובה 3 מתארת נכונה את דפוס פעילות גלי המוח במהלך מחזור שינה בודד ושאר המסיחים אינם נכונים.

כי ככה אמרתי כי ככה אמרתי

תשובה 4 היא הנכונה. דינה מציגה סימפטומים מרכזיים של אוטיזם: היא אינה מסוגלת למשחק סימבולי (משחק בבובות) ומעדיפה משחק חזרתי בקוביות. היא אינה משתפת את הוריה בהנאתה מהמשחק או בהישגיה (בציורים), אינה מגלה הדדיות או רגישות כלפי ילדים אחרים במצוקה ואינה יוצרת איתם מערכות יחסים. מסיח 1 אינו נכון, משום שהקושי של דני מצטמצם לתחום השפה ולא לתקשורת במובנה הרחב יותר. דני מצליח להעביר מסרים בעזרת שפת גוף והבעות פנים, יוצר קשר עין ומקיים אינטראקציה חברתית תקינה עם בני גילו. במסיח 2 אמנם נראה כי קיים תחום עניין מצומצם וחזרתי, אך דנה עושה בו שימוש חברתי. היא משחקת משחק סימבולי (מעמידה פנים שהגלגלים הינם הגה או אופניים), משתפת את אמה בהנאתה ומחכה לתגובת האם ולכן גם מסיח זה אינו נכון. מסיח 3 גם הוא אינו נכון. אמנם דנית מתקשה ליצור קשר עם בני גילה, אך נראה כי הבעיה מצומצמת לקבוצת הגיל הזו. היא יוצרת קשר טוב עם מבוגרים, שואבת מהם ביטחון ונחמה, נהנית ממגע פיזי ומביעה כלפיהם חום והכרת תודה.

תשובה 2 היא הנכונה. מודל התוקפנות הכללי (general aggression model) מסביר את הקשר בין חשיפה לאמצעי תקשורת שמופיעה בהם אלימות, לבין התנהגות תוקפנית, תשובה 2. לפי המודל, אנשים רוכשים מערך כללי של מבני ידע בנושא תוקפנות באמצעות חשיפה לאלימות באמצעי התקשורת. באופן זה הם מבינים בהדרגה שהעולם הוא מקום מסוכן, ושתוקפנות היא דרך הולמת להתמודדות עם סכסוכים. שאר המסיחים מציגים קשרים בין תוקפנות ובין משתנים אחרים ולכן הם אינם נכונים.

תשובה 4 היא הנכונה. לפי רוג'רס, כל חוויה היא סובייקטיבית ונבחנת על פי מידת התאמתה למושג העצמי. חוויות שאינן מתאימות, תיתקלנה בהתנגדות של העצמי לקליטתן והתנגדות זו מלווה בתחושת איום. כשהאדם אינו מודע לסתירה בין החוויה למושג העצמי, הוא חווה חרדה, מפניה הוא מתגונן באמצעות שימוש במנגנוני הגנה. פרויד מתייחס למנגנוני ההגנה כמסייעים לפרט להימנע מהכרה מודעת בדחפיו הבלתי מקובלים ובה בעת לתת סיפוק לדחפים אלו, בדרכים מקובלות. מסיח 1 שגוי מאחר ואומנם תפקידו של מנגנון ההגנה הוא להפחית חרדה ע"פ רוג'רס אך על פי פרויד השימוש במנגנון הגנה איננו חוסך אנרגיה אלא עשוי לבזבז אנרגיה רבה. מסיח 2 מוטעה מאחר והוא הפוך: פרויד הוא זה שעסק בעצמי האידיאלי ואילו רוג'רס עסק בשאיפת האדם לשמירה על איזון, עקביות והתאמה בין החוויה האורגניזמית ומושג העצמי. מסיח 3 שגוי מאחר ובניית הערכה חיובית בלתי מותנית נעשית, לפי רוג'רס, ע"י ההורים. כאשר הילד גדל באווירה של הערכה חיובית בלתי מותנית, לא ייווצר פער בין החוויה האורגניזמית ובין מושג העצמי, שיצריך את האדם להשתמש בהגנות.

תשובה 3 היא הנכונה. אינטראקציה אבוקטיבית (יחסי גומלין מעוררים) הינה מונח המתייחס להשערה כי כל אישיות ייחודית מעוררת תגובות נבדלות בקרב אחרים, המשפיעות בחזרה על עיצוב האישיות. ילד רגוע יגרור יחס פחות שתלטני מצד הוריו מאשר ילד פעיל ולכן היחס לדני נובע מאישיותו. עם זאת, התגובה המובחנת של משה למצב מעידה על אינטראקציה ריאקטיבית (יחסי גומלין תגובתיים), בה יחידים בעלי מטען גנטי שונה הנחשפים לאותה סביבה, מפרשים אותה, חווים אותה ומגיבים עליה באופן שונה. כל סוג אישיות מחלץ מן הנתונים האובייקטיביים את סביבתו הסובייקטיבית, משתנה ומגיב בהתאם אליה. מסיח 1 שגוי כיוון שהוא הפוך. מסיח 2 שגוי מאחר ולמרות שהחצי השני שלו נכון, החצי הראשון שגוי. אינטראקציה פרואקטיבית (יחסי גומלין מקדמי פעילות) משמעה שכאשר הילד גדל הוא יכול להתרחק מן הסביבה שסיפקו לו הוריו ולהתחיל לבחור ולבנות סביבה משלו. השאלה אינה עוסקת בדני כאדם בוגר, אלא כילד. מסיח 4 שגוי כיוון שלמרות שהחצי הראשון שלו נכון, כפי שהוסבר להלן אינטראקציה פרואקטיבית איננה רלוונטית למקרה המתואר בשאלה.

תשובה 1 היא הנכונה. לפי התיאוריה של פיאז'ה, מרכוז הוא ביסוס החשיבה על התכונה הבולטת, ולאו דווקא החשובה, של הגירוי. תופעת המרכוז קשורה באחת ההדגמות המוכרות ביותר שערך פיאז'ה, אשר הראה כי ילדים אינם מסוגלים להבין שכמות של נוזל אינה משתנה בהתאמה לגודל המכל או לצורתו. מסיח 3 מציג את צורת החשיבה ההפוכה למרכוז, ביסוס החשיבה על התכונה החשובה ולא על התכונה המרכזית. אמנם לטענת פיאז'ה, מרבית הילדים עוברים את שלבי ההתפתחות הקוגניטיבית סביב אותם גילאים, אך טענה זו אינה רלוונטית למושג "מרכוז", מסיח 2. הטענה המופיעה במסיח 4 אינה מהווה חלק מהתיאוריה של פיאז'ה.

תשובה 2 היא הנכונה. התיאוריה של בנדורה עוסקת בדרך בה האדם משפיע על סביבתו והסביבה משפיעה על האדם, בתהליך שהוא מכנה דטרמיניזם הדדי (reciprocal determinism). תהליך זה מתרחש בעקבות פעילות גומלין בין גורמים קוגניטיביים, התנהגותיים וסביבתיים. מסיח 1 שגוי מאחר ודטרמיניזם הדדי אינו עוסק בחוויות ילדות. מסיח 3 שגוי מאחר ואין לתורשה משמעות במודל. מסיח 4 שגוי מאחר והוא מהווה את הבסיס לתיאוריה של מאסלו, הטענה כי האדם הוא בעל מוטיבציה להשיג מטרות אשר יביאו לסיפוקו.