פסיכולוגיה שיקומית אחוה תיאוריות פסיכודינמיות שנתון תשפה

טוב צירוף המילים האלו מעיד שאין קשר בינן לבין אף הוגה שהוזכר בקורס חח

הסבר: עמימות בתקשורת ארגונית היא אסטרטגיה שנועדה לשרת מטרות שונות, ולעיתים אף סותרות, בהתאם להקשר ולצרכי הארגון. ארבע פונקציות מרכזיות של עמימות בתקשורת ארגונית כוללות: יכולת לקדם אחדות במגוון (תשובה 2) – נכונה. עמימות מאפשרת להביא אנשים מרקעים ודעות שונות להסכים על מסרים כלליים, מבלי להיכנס לפרטים שעלולים לגרום למחלוקות. יכולת לשמר עמדות פריווילגיות (תשובה 3) – נכונה. כאשר המידע אינו חד-משמעי, בעלי הכוח בארגון יכולים לשמר יתרונותיהם ולהימנע משינויים שעלולים לפגוע במעמדם. יכולת לקדם שינוי ארגוני (תשובה 4) – נכונה. עמימות מאפשרת למנהלים לקדם שינויים מבלי לעורר התנגדות ישירה, מאחר שהמשמעות המדויקת של השינוי נותרת פתוחה לפרשנויות שונות. לעומת זאת: יכולת למנוע אפשרות של הכחשה (תשובה 1) – לא נכונה. למעשה, עמימות דווקא מאפשרת הכחשה, משום שהמסרים אינם חד-משמעיים. מנהלים וארגונים יכולים לטעון שלא התכוונו לדברים שהובנו באופן מסוים, או לשנות את הפרשנות שלהם בדיעבד.

השאלה מתייחסת לחשיבותו של המסמן בשירה ובטיפול, כלומר לקדימות הצליל, המבנה והאופן שבו נאמרות המילים על פני המשמעות הישירה שלהן (המסומן). ניתוח התשובות: ואלאס סטיבנס – "שירה היא מילים, ומילים הן צלילים" – נכונה. מדגיש את קדימות המסמן: בשירה, הצלילים חשובים לא פחות מהמשמעות (ואפילו יותר). חורחה לואיס בורחס – "המקצב והאטמוספירה של המילה שוקלים יותר מתוכנה" – נכונה. שוב, הדגש כאן הוא על הצליל והמבנה של השפה ולא רק על המסומן (המשמעות). "חלוקת קשב שווה" – נכונה. זו אינה אמירה סותרת את קדימות המסמן, אלא רק טענה שהן המסמן והן המסומן מקבלים תשומת לב. "ההתקה של המסומן קובעת את הסובייקטים..." – בלתי נכונה! לפי התיאוריה של לאקאן (והשפעותיה על שירה ופסיכואנליזה), המסמן הוא זה שקובע את הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו ואת העולם. המסומן אינו זה שמניע את הסובייקט, אלא דווקא המשחק של המסמנים בתוך השפה.

האיווי (désir) אצל לאקאן אינו שאיפה ישירה לאובייקט מסוים, אלא תשוקה שנוצרת מתוך חוסר ותשוקה לאחר (האחר הגדול). בתהליך ההעברה בפסיכואנליזה, המטפל עשוי להפוך לסיבת האיווי של המטופל, אך לא מתוך היותו "דומה" למטופל או "מישהו כמוהו". ניתוח התשובות: "איווי אינו נמשך לאובייקט אלא מופק על ידי מאפיין מסוים שניתן לזהותו באובייקט אהבה מסוים" – נכונה. לפי לאקאן, האיווי אינו רצון ישיר באובייקט, אלא מונע על ידי "אובייקט סיבת האיווי" (objet a) – תכונה או איכות מסוימת שמעוררת את התשוקה, ולא האובייקט עצמו. "המטפל מצליח למקם עצמו בהצלחה כסיבת האיווי של המטופל, בהיותו אחר מדומיין: מישהו כמוהו, דומה לו." – בלתי נכונה! המטפל אינו הופך לסיבת האיווי משום שהוא "דומה" למטופל, אלא דווקא משום שהוא מתפקד כ"אחר הגדול" (ה-Grand Autre), דמות שמייצגת חוסר, פער או תשוקה לא ממומשת. המטופל משליך על המטפל את סיבת האיווי שלו לא מתוך דמיון, אלא מתוך פער וחוסר. "לזמן מה האובייקט נראה כמכיל את הסיבה המעוררת את האיווי. בנקודה מסוימת הסיבה מופחתת מן האובייקט והאובייקט נזנח." – נכונה. זהו תיאור אופייני לאופן שבו האיווי פועל: בתחילה, נראה כי האובייקט הוא הדבר הרצוי, אך עם הזמן, נחשף שהוא אינו ממלא את החוסר האמיתי, ולכן הוא נזנח. "המטפל הופך לסיבת איוויו של המטופל. מתבססת פיקסציה חדשה של סיבת האיווי – פיקסציה העברתית." – נכונה. זהו בדיוק תהליך ההעברה בטיפול הפסיכואנליטי: המטופל משליך על המטפל את סיבת האיווי שלו, מה שיוצר פיקסציה העברתית (תלות רגשית בתהליך הטיפולי).

הסבר לפי המודל של רומן יאקובסון: רומן יאקובסון חילק את התהליכים הלשוניים לשני צירים עיקריים: הציר הסינטגמטי – עוסק בסדר המילים במשפט (קומבינציה). הציר הפאראדיגמטי – עוסק בהחלפת מילים במילים אחרות מתוך אותו שדה סמנטי (בחירה). מה קורה במשפטים "יש לי כאבי ראש" מול "יש לי כאבי קרקפת"? "ראש" ו"קרקפת" הן מילים מאותו שדה סמנטי (קשורות לאותו תחום משמעותי – חלקי הגוף). המילה "ראש" מוחלפת ב"קרקפת" – כלומר, מדובר בהחלפה (בחירה) ולא בשינוי סדר המילים. ההחלפה מתבצעת בציר הפאראדיגמטי, כי מדובר בבחירה בין אפשרויות חלופיות בעלות דמיון מסוים. למה תשובה 3 נכונה? "שינוי בחירה" → כי הוחלפה מילה אחת באחרת מאותו תחום משמעותי. "פאראדיגמטית" → כי מדובר בהחלפה של מילים מאותה קבוצה סמנטית (ולא בסידור מחדש של משפט). "קשורה לדמיות" → כי "ראש" ו"קרקפת" דומות במשמעות שלהן ומתקיימות באותו שדה מושגי. למה התשובות האחרות לא נכונות? "שינוי בחירה סינטגמטית הקשורה לסמיכות" (תשובה 1) – לא נכון. זה לא שינוי סינטגמטי, כי לא שינינו את סדר המשפט אלא רק החלפנו מילה. זה לא שינוי בסמיכות, כי הביטוי "כאבי ראש" ו"כאבי קרקפת" שומרים על אותה מבנה דקדוקי. "שינוי קומבינציה פאראדיגמטית הקשורה לדמיות" (תשובה 2) – לא נכון. פאראדיגמטי נכון, אבל קומבינציה לא – לא חיברנו מילים חדשות אלא פשוט החלפנו אחת באחרת. "שינוי קומבינציה סינטגמטית הקשורה לסמיכות" (תשובה 4) – לא נכון. סינטגמטי אינו נכון, כי אין שינוי במבנה המשפט. סמיכות אינה קשורה כאן, כי גם "כאבי ראש" וגם "כאבי קרקפת" שומרים על אותה צורה דקדוקית.

הסבר לפי המודל של רומן יאקובסון: רומן יאקובסון חילק את הפעילות השפתית לשני צירים: הציר הסינטגמטי – מתאר את האופן שבו המילים מסודרות במשפט ואת המבנה התחבירי. הציר הפאראדיגמטי – מתאר את תהליך הבחירה במילים מתוך קבוצות אפשריות עם משמעות דומה. מה קורה במשפטים "הראש שלי תמיד שקוע במחשבות" מול "הראש שלי אף פעם אינו שקוע במחשבות"? השינוי העיקרי כאן אינו בבחירה של מילים אחרות, אלא בשינוי בסדר התחבירי של המשפט. "תמיד" לעומת "אף פעם אינו" משנה את המשמעות באמצעות שינוי קומבינטורי – כלומר, שינוי באופן שבו המילים משתלבות יחד במשפט. המשפטים שומרים על אותן מילים עיקריות ("הראש שלי", "שקוע במחשבות"), אך המבנה משתנה, מה שהופך את זה לשינוי סינטגמטי (קומבינציה ולא בחירה). מכיוון שהשינוי קשור לסמיכות (כלומר, איך מרכיבים את הביטוי באופן שמשפיע על משמעותו במשפט), זה מתאים לשינוי קומבינציה סינטגמטית הקשורה לסמיכות. למה התשובות האחרות לא נכונות? "שינוי בחירה סינטגמטית הקשורה לסמיכות" – לא נכון. כאן לא מדובר בבחירה של מילים אחרות, אלא בשינוי קומבינטורי של מבנה המשפט. "שינוי קומבינציה פאראדיגמטית הקשורה לדמיות" – לא נכון. קומבינציה נכונה, אבל הציר אינו פאראדיגמטי, כי לא מחליפים מילים מתוך סט חלופות עם משמעות דומה. "שינוי בחירה פאראדיגמטית הקשורה לדמיות" – לא נכון. המשפטים לא משנים את המילים המרכזיות עצמן אלא רק את סדר הופעתן, ולכן לא מדובר בבחירה פאראדיגמטית.

הסבר לפי רומן יאקובסון יאקובסון הבחין בין שני תהליכים מרכזיים בשפה: הציר הפאראדיגמטי (Similarity) – מבוסס על סלקציה (בחירה מתוך סט של מילים אפשריות). קשור למטפורה. הציר הסינטגמטי (Contiguity) – מבוסס על קומבינציה (חיבור מילים למשפטים). קשור למטונימיה. ניתוח התשובות: "הפעילות הסלקטיבית של השפה מתייחסת למטפורה." → נכונה. מטפורה מבוססת על בחירת מילה מתוך קבוצת מילים אפשריות. לדוגמה, במקום להגיד "הוא אמיץ", ניתן לומר "הוא אריה". זהו תהליך של סלקציה (בחירה פאראדיגמטית), ולכן התשובה נכונה. "ב-Similarity Aphasia (אפזיה מוטורית) יש קושי בבחירת מילים בדרך של סלקציה." → נכונה. אנשים עם אפזיה מוטורית מתקשים לבחור מילים נכונות (סלקציה פאראדיגמטית), ולכן מתקשים ליצור משפטים עם מטפורות. "פעילות הקומבינציה של השפה מתייחסת למטונימיה." → נכונה. מטונימיה מתארת שימוש במילים על בסיס קרבה הקשרית (למשל, להגיד "הבית הלבן" במקום "נשיא ארה"ב"). היא קשורה לציר הסינטגמטי ולתהליך של קומבינציה, ולכן התשובה נכונה. "ב-Contiguity Aphasia (אפזיה סנסורית) יש קושי בבחירת מילים בדרך של סלקציה." → ❌ בלתי נכונה! אפזיה סנסורית (Contiguity Aphasia) קשורה לקומבינציה ולא לסלקציה. כלומר, אנשים עם אפזיה סנסורית כן יכולים לבחור מילים, אבל מתקשים לחבר אותן למשפטים הגיוניים (הציר הסינטגמטי). לכן, הם לא מתקשים בסלקציה, אלא בקומבינציה, ולכן התשובה אינה נכונה.

הסבר פשוט: לאקאן דיבר על שני שלבים של פיצול שהאדם עובר בדרך להפוך ל"סובייקט" (אדם שמרגיש, חושב ופועל בעולם). 1️⃣ הפיצול הראשון – שלב הניכור (Alienation) ? קורה כשהתינוק מתחיל להבין שהוא נפרד מאמו. ? הוא מתחיל להשתמש בשפה, אבל כדי לדבר הוא חייב להשתמש במילים שהגיעו מה"אחר" (ההורים, החברה). ? בעצם, הוא "מאבד" משהו מהעצמיות שלו כי הוא תלוי במילים שלא שייכות לו במקור. 2️⃣ הפיצול השני – שלב ההפרדה (Separation) ? כאן הילד מבין שה"אחר" (אמא, אבא, העולם) לא מושלם ויש בו חוסר. ? הוא מתחיל לחפש משהו שימלא את החוסר הזה – וזה מה שלאקאן קרא לו "האובייקט הקטן a" (objet a). ? האדם הופך ל"סובייקט חצוי" – תמיד חסר לו משהו והוא מחפש אותו בפנטזיות, אהבות, הצלחה וכו'. איך זה מתחבר לשאלה? הפיצול השני גורם לאדם לחפש משהו שימלא את החוסר שבו – וזה ה-object a (האובייקט הקטן a). ? לכן, תשובה 1 היא הנכונה! למה התשובות האחרות לא נכונות? ❌ 2. "הפיצול הראשון הוא שלב ההפרדה (Separation)..." – לא נכון, כי הפיצול הראשון זה ניכור (Alienation), לא הפרדה. ❌ 3. "הפיצול השני הוא שלב הניכור (Alienation)..." – לא נכון, כי הפיצול השני הוא דווקא שלב ההפרדה (Separation), לא ניכור. ❌ 4. "הפיצול הראשון יוצר את ה-ego שמבוסס על אחר בלתי חסר..." – לא נכון, כי הפיצול הראשון יוצר אגו שתלוי באחר החסר, לא באחר מושלם. ✅ בקיצור: הפיצול השני גורם לאדם להיות חצוי ולחפש משהו שימלא את החוסר – וזה בדיוק מה שמתואר בתשובה 1!